אנשים רבים הנמצאים ביננו,
מתפקדים ומחייכים,
ובפנים – מרגישים מפורקים.
הם לא בטוחים מה הם מרגישים, מה הם רוצים. ומי הם.
משהו אצלם כבוי וריק.
הם חווים כאב עמוק ובלתי נסבל, בלי להבין את מקורו.
החיים עוברים לידם. לא אמיתיים.
כאילו הם בתוך סרט. או בתוך בועה.
לא כל כך נעים להכיר:
עצמי כוזב. (דונלד ויניקוט)
עצמי כוזב עשוי להתפתח, כאשר ילד אינו מקבל את צרכיו הבסיסיים בשנות חייו הראשונות.
ילד צריך שיראו אותו.
ילד צריך שיקבלו את הרגשות שלו, שיכילו אותם. שיסכימו שהם קיימים.
שלא יאמרו לו:
"זה לא מפחיד"
"אל תבכה"
"לא צריך לכעוס"
כי האמת היא שכן.
כן מותר לכעוס. כן מותר לפחד. וכן – זה בסדר להרגיש.
וכשזה לא קורה, זה עצוב מאוד.
כי ילד שגדל ללא הכרה ברגשותיו, לומד שהם לא לגיטימיים.
שהוא אינו לגיטימי…
הוא מרגיש שלא רואים אותו.
ובשביל לשרוד, הוא עוטה מסכה, שמסתירה את האני האמיתי שלו.
הוא מנסה לזהות מה אחרים רוצים שיהיה, וכזה הוא נהיה.
הוא לומד לרַצות. לומד להיעלם. ומפתח עצמי כוזב.
וחי חיים שאינם שלו.
וזה כואב. מאוד.
כי אלו אינם חיים של ממש.
כי כשאין עצמי – אין חיבור
לא לרגשות. לא לאנשים. ולא לאמונה.
כי אם אין "אני", איך יכול להתרחש חיבור אמיתי?
וזה עלול להוביל למקומות קשים:
לכאב בלתי נסבל.
לשנאה עצמית.
לתחושות של חוסר משמעות
ולעיתים גם למחשבות אובדניות.
ובנקודה זו חשוב לעצור:
כאשר הכאב קשה מדי, אל תישארי עם זה לבד!
במצבי סיכון חשוב לפנות באופן מיידי לקו חירום או לגורם מקצועי.
אם את מזדהה, חשוב שתדעי:
את נורמלית.
את לא אשמה.
את נשמה יקרה ואמיצה.
ויש דרך חזרה.
הדרך היא:
לעצור, למרות הקושי,
להביט פנימה ולשאול:
אולי יש בפנים חלק אמיתי המחכה שיכירו בו?
לתת לו יד. לא לברוח ממנו.
ולהיות איתו.
כי כשיש הקשבה וחמלה, אפשר להתחיל להתחבר.
זה לא קורה ביום. זהו תהליך.
אבל זה יכול לקרות.
וכשזה קורה-
נולד קשר חדש:
ביני לרגש, ביני לחיים, וביני לאלוקים.
