איזו מילה יפה זו גאולה.
מילה של אור, של חופש.
וכמה שהיא רצויה, היא גם – מפחידה.

הכאב שלנו נמצא בתוכנו,
שנים
מכאיב, אבל ידיד.
הוא מכיר אותנו, אנחנו מכירים אותו.
רגילים אליו.
אז הוא לא מאוד נעים,
אבל יותר לא נעים להיפרד.

הכאב התמקם בי במקום של הזהות.
הוא חלק ממני.
נכנס לא רק לתוך ליבי, אלא גם למי שאני.
גורם לי להגיב באופן מסוים,
לפרש את העולם מנקודת מבט מסוימת,
מכניס אותי לתפקיד החזקה או המתמודדת.
והעצמי שלי קצת מתחיל להתערבב איתו, עם הכאב.

אז רגע,
לא מספיק שאני מתמודדת עם הכאב,
עכשיו אני גם צריכה לזהות את הזהות שלי?
להפריד אותו ממני?

לוותר על התפקיד, על הכאב ועל מה שהוא אומר
זה לא פשוט.
מי אני אהיה בלי כל זה?
הסיפור שאני מספרת לעצמי על עצמי –
יכול פתאום להשתנות.

ולמה שאעשה את זה?

כי גאולה.
יש בך חלקים כל כך יפים שלא זכו לראות אור.
את הרבה יותר רחבה מהכאב הזה!
בואי, תכירי אותך.

קשה לשחרר את הכאב.
אבל אפשר קצת להזיז אותו
לפנות מקום לחלקים נוספים.
לזכור שהוא לא אני.
להסכים רגע לנשום בלעדיו.
לתת לעוד משהו בי להיות.

ולזכור שמי ששלח לי את ההתמודדות הלא פשוטה הזו, שלח אותה בדיוק לי.
הוא ידע שאני יכולה להתמודד איתה.

מסכימה לנסות?