זה קורה לפעמים. הכל כבד ועייף וחשוך.
רגעים כאלו שפשוט אין כח לכלום, ורק מרגישים רצון לברוח.
גם לך יש את הזמנים שבהם אין לך כוח להחזיק עוד רגע אחד?
יש רגעים כאלו שאת לא מוצאת את עצמך:
כל מה שתעשי או לא, יהיה לך לא טוב. לא רגוע. כואב.
זה יכול להיות גם בדברים קטנים:
כמו קופסא שנשפכה. אוטובוס שברח. מילה שלא במקומה.
ואת לא מבינה למה זה כל כך נוגע בך.
לפעמים ההצפה הזו באה בתקופות מאתגרות יותר. מורכבות.
היא יכולה גם לצוץ בעקבות רגשות מודחקים שלא קיבלו מקום.
ולפעמים היא מתפרצת פתאום, אחרי תקופה שבה התאמצת:
להחזיק, להרגיש, להבין, לשנות, להיות שם בשביל כולם.
כאילו המאגר הפנימי התרוקן לגמרי, ושכחת שגם את צריכה מילוי.
ואז, ברגע אחד, הכל יכול לעלות ולהרגיש בלתי נסבל.
את מרגישה מפורקת, או אולי אדישה?
אין כוח. פשוט אין. הנפש אומרת- עד כאן!
אין סבלנות: לא לדבר, לא לחשוב ובוודאי שגם לא להרגיש.
רק רצון לשקט ושהכול יעצור רגע.
הנפש שלנו לא יכולה להכיל בלי סוף.
את האתגרים הכל כך מורכבים לפעמים, את הרגשות הקשים.
וכשקשה לה, היא לא תמיד אומרת את זה במילים.
לפעמים היא פשוט מציקה, כי זו הדרך שלה לבקש שנתייחס אליה קצת יותר.
בואי ניתן לרגעים האלו מקום של כבוד.
נתייחס לכאב באהבה ובחמלה.
כי הנפש היא כל כך יפה, גם כשהיא עייפה או כואבת.
בואי נראה אותה. ניתן לה מקום.
