שעת לילה מאוחרת. כולם ישנים. הבית שקט.

הכרית מנסה לספוג את הדמעות שלא מפסיקות לזלוג.

הכאב נמצא שם, נוכח ומכביד. והיא לא יודעת איך להחזיק אותו מבלי לקרוס.

קשה לה לשתף מישהו נוסף בקושי. היא מעדיפה להמשיך כך:

לנסות להחזיק לבד. להתמודד.

ומקווה שהיא לא תתפרק…

 

מה זה בשבילך להישען? לתת למישהו להתבונן איתך ברגשות הכואבים, 

ולהחזיק אותם איתך, ביחד?

"להישען זה מסוכן"

"אני לא רוצה להיות להכביד"

"אני לא יכולה להיות בחוסר שליטה"

 

מזדהה?

הקושי להישען הוא מובן, ואף לגיטימי.

התרגלנו לסחוב הכל על הכתפיים, להיות חזקות בשביל כולם.

להמשיך לתפקד בכל מצב.

כי אם נניח לרגע את הראש על מישהו. נישען. אולי משהו לא טוב יקרה:

אולי נרגיש חוסר אונים, ושאין לנו שליטה על מה שקורה.

אולי כי אם ניתן לקושי לגיטימציה, זו הודאה שהוא קיים?

ואולי בכלל זה הפחד שאם אני אביא את הכאב שלי, אני אהפוך לנטל.

ארגיש חלשה.

 

יש הרבה סיבות למה קשה לנו להישען. לכל אחת יש את הנקודה המורכבת שלה,

וזה בסדר, אנחנו נשים שמתמודדות עם כל כך הרבה, 

והכי הגיוני שדווקא להרפות יהיה לנו מורכב.

אבל אם נצליח מעט להזיז את הפחד להישען, נחוש הקלה.

 

כשאנו מסתגרות עם הקושי שלנו, נבנית סביבנו חומה.

היא נותנת תחושה של הגנה, אבל כולאת אותנו בתוכה.

מרחיקה אותנו מאלו שרוצים להיות בשבילנו.

יוצרת חיץ בינינו לבין הקב"ה, וגם מפרידה אותנו מעצמנו.

 

להישען זה לתת למישהו לסחוב איתך את הקושי

זו תחושה של: אני לא לבד. מישהו איתי.

הישענות גורמת לקרבה, לקשר. ליכולת לשחרר ולהרפות.

 

ומה יעזור רק לשתף בקושי אם אין לו פתרון?

גם אם כרגע אין פתרון, עצם ההחזקה המשותפת מקלה.

אנחנו רוצות להניח חלק מהמשקל, ולחוות הקלה בתוך המרחב של ה"ביחד".

אפשר להניח את הראש, להישען, ולהרגיש טוב יותר.